השופט ח' מלצר:
בערעור זה עלינו להידרש למלאכה העצובה של גזירת דינו של נער קטין, אשר פגע בשתי אחיותיו הצעירות ממנו במשך מספר שנים. בית משפט זה הקדיש לפרשה זו חמש ישיבות, ושירות המבחן הגיש שבעה תסקירי מעצר ושני תסקירי נפגע. כעת הגיעה השעה להכריע.
הרקע
1. ביום 8.10.03 הודה המשיב בכתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו עבירות של מעשים מגונים בבנות משפחה שלא מלאו להן 14. לפי כתב האישום, נהג המשיב כמעשה יום ביומו להראות לאחת מאחיותיו תמונות פורנוגרפיות, ואחר כך להורות לה ללטפו, לנשקו וללקק את גופו וכן את איבר מינו עד שיגיע לסיפוקו. לעיתים באו הדרישות כלפי האחות האחת ולעיתים כלפי אחרת, ופעם אחת עשה המשיב את המעשים בשתי האחיות יחד. במהלך אירועים אלה קרה לא אחת שהמשיב חיכך את איבר מינו בגוף אחיותיו. המשיב גם הבטיח להעניק להן מתנות בעבור המעשים, או כדמי שתיקה, וכן ניסה לאיים עליהן כאשר סירבו להיענות לו. מסכת אירועים זו נמשכה מספר שנים, עד כחודשיים לפני שהגיע המשיב לגיל 18. האחיות צעירות, כאמור' מן המשיב האחת בתשע שנים והאחרת באחת-עשרה שנים.
2. בגין מעשים אלה הורשע המשיב בבית המשפט לנוער (כב' השופטים ש' טימן - אב"ד, ש'ברוש וי' שנלר) בשלוש עבירות של מעשים מגונים בבת משפחה שלא מלאו לה 14, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בנסיבות הקבועות בסעיפים 348(א) ו-345(א)(3) לחוק זה. השאלה שהובאה לפתחנו נסבה על גזר הדין המתאים למשיב בעקבות הרשעתו.
התנהלות ההליכים עד מתן גזר הדין
3. מן החומר שהיה בפני בית המשפט קמא עולה, כי המשיב הגיע ממשפחה הלוקה באחריות הורית, ומצויה על גבול ההזנחה המוחלטת. הילדים במשפחה התבגרו מוקדם בעל כורחם, ונאלצו ליטול אחריות זה על זה וכן על הוריהם. לקשייהם הרגשיים והדידקטיים הרבים של הילדים לא ניתן מענה ראוי. המשפחה היתה גם נתונה במשברים קשים - הן כספיים, הן רפואיים. המשיב גדל, איפוא, באווירה משפחתית חסרת גבולות בה נהפכו התפקידים בין הילדים למבוגרים, תוך התעלמות מצרכי הראשונים. באווירה זו התקיימו העבירות מדי יום משך מספר שנים, ללא כל מודעות מצד ההורים לכך שדבר-מה אינו כשורה. מאז שנתגלה הדבר היו ההורים נתונים בהתכחשות חלקית, עוררו תהיות באשר לעצם ההתרחשות, לא נתנו אמון ברשויות, וסירבו לקבל טיפול זוגי או משפחתי.
4. לאור האישומים הורחק המשיב ממשפחתו, הושם במעצר בית אצל סבו וטופל במסגרת טיפולית פרטנית. לאחר שנקבע כי המשיב ביצע את המעשים המיוחסים לו, הוא שולב בקבוצה לטיפול בעברייני מין, ובמקביל המשיך בטיפול הפרטני. בתקופה זו חל במשיב שינוי בעל משמעות. בתחילה האמין המשיב שמעשיו לא פגעו באחיותיו, ראה עצמו כקורבן, לא היה מודע לרגשותיו, היה חסר אמפתיה לזולת, ולקה בקשיים רגשיים חמורים ובעיות קשות בדימוי העצמי ובשליטה על דחפיו. לאור זאת הצביע /-שירות המבחן באותו שלב התחלתי על גורמים רבים המצביעים על סכנה כי המשיב ישוב וינהג בדרך דומה בהמשך (להלן: "התסקיר הראשון"). הטיפול הוביל לתחילתו של שינוי במצב זה. בעקבות הטיפול הכיר המשיב בעצמו כעבריין מין, הבין את מסוכנותו והחל בתהליך של עיבוד תחושותיו ומודעות לרגשותיו. מנער תוקפן וסגור הפך המשיב לנער פתוח יותר. הוא נטל אחריות על המעשים והבין כי ניצל את סמכותו כאח בוגר לפגיעה המינית באחיותיו. הוא אף ביקש לעבוד, כדי שיוכל לשלוח לאחיותיו כסף עבור טיפולים. לאור כל אלו, הביעו הגורמים הטיפוליים את דעתם כי המשיב הוא בר-טיפול.
5. במצב משפחתו של המשיב, לעומת זאת, לא חל כל שינוי באותו הזמן, שכן ההורים סירבו לשתף פעולה ולאפשר טיפול מטעם הרשויות. המשיב עצמו התקשה להתמודד עם הפער בין הכחשת ההורים לבין התקדמותו שלו. אשר לאחיות, לא היו להן אותה שעה תגובות פוסט טראומטיות לפגיעה, כנראה בשל גילן הצעיר, והן לא קיבלו טיפול נפשי בעקבות האירוע. הגורמים המקצועיים התרשמו כי הילדות בעלות שמחת חיים ואין להן בעיות מיוחדות. להערכתם, השתיים עתידות לשלם את מחיר הפגיעה כשתוכלנה להבין את שאירע להן ואז תזדקקנה, כנראה, לסיוע מקצועי.
גזר דינו של בית המשפט המחוזי
6. בגזר דינו (בהרכב ששונה בהסכמה, וכלל את השופטים: ש' טימן - אב"ד, ת' שפירא וש' ברוש), עמד בית המשפט לנוער על שיקולי הענישה הקשורים בענישתם של קטינים, ובכלל זה: חומרת העבירה ועקרונות הגמול וההרתעה. כן התמקד גזר הדין בצורך השיקומי, הזוכה למשקל מוגבר בעניינם של קטינים - צורך שאינו אינטרס המשיב בלבד, אלא שהוא גם אינטרס חברתי למניעת הישנות מעשים דומים בעתיד. בית המשפט הנכבד קמא ציין את הגיל הצעיר בו החל המשיב לבצע את המעשים, בעת שהיה מצוי במצוקה וחסרים רגשיים שלא ניתן להם כל מענה, ובעוד הוא גדל ללא כל ביטחון ובהיעדר מסגרת בעלת גבולות. בית המשפט אף התרשם כי המשיב השקיע עצמו במסגרת השיקומית וכי עבודתו הקשה החלה נושאת פרי. לאחר שבחן את מלוא הנתונים, הגיע בית המשפט למסקנה כי הושבת המשיב במאסר בפועל עלולה להחטיא את מטרתה ואף לפגוע בציבור. מאסר זה עלול להרוס את התהליך בו החל המשיב בהשקעה מירבית של זמן, נכונות ופתיחות - תהליך שעשוי להעניק לציבור בבוא היום אזרח מן השורה ללא מסוכנות מינית. לאור זאת, ומשסבר בית המשפט כי ענישה בדרך של עבודות שירות אינה הולמת את חומרת העבירות, הוחלט להעמיד את המשיב למבחן לתקופה של שנה וחצי ללא כל עונש נוסף. במסגרת המבחן, נדרש המשיב להמשיך להתגורר בבית סבו ולהימנע מיצירת קשר עם הוריו ואחיותיו, אלא באישור קצין המבחן. כן נדרש המשיב להמשיך ולהשתתף בכל אמצעי טיפולי שיידרש, על פי שיקול דעתו של שירות המבחן.
הערעור על גזר הדין
7. המדינה ערערה על גזר הדין. במוקד ערעורה עמד החשש כי אין בגזר הדין מענה מספק לסיכון הנשקף מן המשיב, הן כלפי אחיותיו והן כלפי החברה. המדינה טענה כי המידע עליו התבסס בית המשפט היה בלתי מספק, והתבסס בלבד על שינוי חלקי שעבר המשיב תוך מספר חודשים. לדברי ב"כ המדינה, ניסיון החיים מלמד כי גורמי הסיכון הרבים שאובחנו אצל המשיב בתסקיר הראשון אינם מן הסוג המתפוגג לאחר מספר פגישות טיפוליות. לדעת המדינה, המסלול השיקומי שנקבע בגזר הדין היה קצר מועד ולא נתן מענה מספק לצרכיהם של המשיב וקורבנותיו גם יחד. כן נטען כי התוצאה, לפיה יוכל המשיב לשוב אל משפחתו מבלי שהיתה התקדמות במצב ההורים והאחיות ומבלי שניתן היה לטפל בהם באופן מספק, אינה מתחשבת כראוי בצרכי הקורבנות. לבסוף, הלינה המדינה על כך שלא הוטל על המשיב אפילו עונש מאסר על דרך של עבודות שירות, וזאת בניגוד לעמדת שירות המבחן מאותו הזמן, אשר סבר כי השיקום מצריך מימד עונשי ממשי בגזר הדין.
ההתפתחויות מאז גזר הדין ועד היום
8. משהגיע הערעור לראשונה לדיון בבית משפט זה, סבר ההרכב כי טרם מוצתה האופציה השיקומית באופן המאפשר מתן החלטה סופית. לאור זאת הוחלט על הארכה זמנית של צו המבחן. מאז התקיימו עוד 4 ישיבות. בישיבות אלו ליווה בית המשפט את התקדמותו של המשיב, בחן את מצבו וקבע את המשך ההליך הטיפולי ותנאי המבחן. בכלל זה, נאסר על המשיב עד עתה ליצור מגע עם הוריו או עם אחיותיו, אלא לאחר תיאום עם קצינת המבחן.
עם הפסקת השתתפותו של המשיב בקבוצה לטיפול בעברייני מין הוחלט, בהמלצת שירות המבחן, לשלב את המשיב במעון יום טיפולי. במשך כשנה שהה המשיב במעון זה מבוקר עד ערב. הוא עבד בו-זמנית בכמה עבודות ותמך כספית במשפחתו. לאחר כשנה הגיע הצוות הטיפולי למסקנה כי המשיב השיג את מטרות שלב א' של התוכנית. לפיכך עבר המשיב לשלב ב', שנועד להשתלבות הדרגתית בקהילה במקביל להמשך התהליך הטיפולי. במסגרת זו פקד המשיב את המרכז שלוש פעמים בשבוע, ובמקביל הוא פעל להשתלבות מלאה בקהילה. המשיב מצוי עתה בשלב ב' של התוכנית מזה כחצי שנה.
9. המשיב נמצא, איפוא, עתה בחלק האחרון של הליך שיקומי אינטנסיבי שנמשך כשנתיים ומחצה, והוא נתון עד כה תחת פיקוח שירות המבחן בסך הכל כארבע וחצי שנים. מן התסקירים הרבים שהוגשו במרוצת הזמן ניתן ללמוד את הדברים הבאים: למרות קשייו התאמץ המשיב לעמוד בכל דרישות התוכניות, ומאמציו נשאו פרי. באופן הדרגתי עבר המשיב שינוי ניכר ובלתי מבוטל. הוא זיהה את קשייו, הכיר בעיוותי החשיבה שלו, וניתח את הסיטואציות, הרגשות, המחשבות, והפנטזיות שהובילו אותו לפגיעה באחיותיו. המשיב למד דרכים יעילות להתמודדות עם מצבי לחץ בדרך שאינה פוגענית לכאורה. הוא מצליח עתה ליישם את המיומנויות שרכש, הכוללות זיהוי נורות אזהרה ומצבי סיכון, ונקיטת דרכים יעילות ונורמטיביות להתמודדות עמם. המשיב תפקד באופן ראוי, שמר על הכללים ורכש יכולת לדחות סיפוקים. היום רואה שירות המבחן במשיב אדם בעל מודעות גבוהה, שבחירותיו הינן נורמטיביות וחיוביות. עם זאת, עדיין מתקשה המשיב להכיר במלוא הנזק שנגרם לאחיותיו. לאור כל אלו, הערכת שירות המבחן הינה כי מסוכנותו של המשיב הופחתה באופן משמעותי. לגישת הגורמים הטיפוליים, צלח המשיב בהצלחה יחסית את שלב א' של הטיפול, וכעת הוא מצוי לקראת סיומו של השלב השני, המכוון לסייע לו להשתלב בחזרה בחברה כאדם נורמטיבי ופעיל. עם זאת, במצב הנוכחי טרם הושגו כל יעדי שלב זה: המשיב, שתכנן לשכור דירה ולהתחיל ללמוד, לא קידם עד כה את תוכניותיו אלו. קשייו נובעים, בין היתר, מקשייהם הכספיים של הוריו, שבעטים הוא נאלץ לעבוד יותר כדי לסייע להם כלכלית, ולהעדיף זאת על פני תוכניותיו הוא.
10. בחלוף הזמן השתנתה גם המלצתו של שירות המבחן בנוגע לעונשו של המשיב. אם בתחילה עמד שירות המבחן על דעתו, כי יש לגזור על המשיב עונש מאסר על דרך של עבודות שירות, הרי שלאחרונה שינה השירות את טעמו. נוכח ההתפתחות במצבו של המשיב, סבור כעת שירות המבחן כי אין עוד צורך במאסר, ובמקום זאת הוא ממליץ להטיל על המשיב לשלם פיצוי כספי לאחיותיו.
11. גם במשפחתו של המשיב החל מסתמן שינוי. במשך זמן רב סירבו ההורים כאמור לשתף פעולה עם רשויות הסיוע והתחמקו מהשתתפות בהליכים טיפוליים. עם זאת, בשנה האחרונה חל מפנה בעניין זה. ההורים נעתרו לפניות הגורמים הטיפוליים והגיעו במשך כל השנה לפגישות דו-שבועיות, והחלו בתהליך כן ואמיתי של שיקום המשפחה. במסגרת זו נעשו גם מספר פגישות בין ההורים למשיב בפיקוח קצין המבחן. שירות המבחן הביע סיפוק מהתפתחות זו, והוא סבור כי יש צורך בהמשך הפגישות.